תערוכת צילומים מיוחדת של עשרה מבני קהילות ערב ואיראן אשר הסכימו לחלוק זיכרון אישי של געגוע, מתוך אמונה שסיפורם יחשוף ולו מקצת מחיי הקהילה, התרבות והמשפחה המפוארים שהיו ולא יהיו עוד בארצות מוצאם.
החל משנות ה-40 של המאה ה-20 ועד תחילת המאה ה-21 עלו לישראל מעל 850 אלף יהודים מארצות ערב ומאיראן. עד אותה עת התקיימו במצרים, תימן, סוריה, עיראק, איראן, תוניסיה, מרוקו, אלג’יריה, לבנון ולוב, קהילות יהודיות עתיקות ומשגשגות, בנות אלפי שנים, בעלות תרבות והיסטוריה עשירה, שתוך זמן קצר נמחקו כלא היו. רבים מבני הקהילות נאלצו להשאיר מאחוריהם בית, רכוש, בני משפחה, חברים, קברים וכמובן, זיכרונות. כולם הצליחו לבנות חיים חדשים ולהקים בית בישראל, אך יחד עם זאת, לרבים מהם נותר געגוע למשהו שלא יוכלו לשוב אליו יותר לעולם, געגוע לבית שהיה ואיננו עוד.
במסגרת התערוכה השנתית של “אזרחים ותיקים”, בחר המשרד לשוויון חברתי בראשות השרה ח”כ גילה גמליאל, להקדיש את התערוכה לאזרחים ותיקים בני קהילות אלו, אשר הותירו מאחור חלק משמעותי מחייהם ומעצמם כשנאלצו לברוח בעקבות רדיפות, מהומות או בגלל חשש לחייהם. געגועיהם המתוקים של כל אחד מהם מהולים בתערוכה בזיכרונות של תחושת פחד קיומי; לחלקם זוהי הפעם הראשונה שבה הם מדברים על נושא זה.